טיפול רפואי לאסיר: זכויות רפואיות ומה עושים כששב״ס מעכב טיפול?

הזכות לטיפול רפואי בכלא

פקודת נציבות שירות בתי הסוהר (להלן: פקנ"צ) ותקנותיה, יחד עם פסיקת בית המשפט העליון ובית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, מכירות בזכותו הבסיסית של כל אסיר ואסירה לקבל טיפול רפואי הולם ובעיתוי סביר, מרגע כניסתם למתקן הכליאה ועד לשחרורם. זכות זו נגזרת מעקרון כבוד האדם ומחובת המדינה לדאוג לשלומם ולבריאותם של מי שנמצאים במשמורתה. חובה זו אינה רק בגדר חובה הומניטרית, אלא גם חובה משפטית מובהקת הנתמכת על ידי סעיפים שונים בפקנ"צ ובחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, תוך התחשבות במאפייני הקהילה הכלואה. הטיפול הרפואי חייב להינתן באופן מקצועי, תוך כיבוד פרטיותו של האסיר ושמירה על סודיות רפואית, וללא כל אפליה מטעמי דת, גזע, מין, לאום, או כל מאפיין אחר.

הזכות לטיפול רפואי כוללת היבטים מגוונים, החל מטיפול רפואי כללי ודחוף, דרך טיפולים כרוניים ומניעתיים, ועד טיפולי שיניים וטיפולים מיוחדים הנדרשים למצבו הרפואי הספציפי של האסיר. על אף שהמונח "כליאה" מטבעו מגביל חירויות, אין הוא גורע מזכותו של אסיר לבריאות תקינה ככל אזרח חופשי. פקנ"צ 04.42.00 קובעת במפורש את חובתו של שירות בתי הסוהר לספק שירותי רפואה לאסירים, מתוך הבנה כי שלילת חירות לחוד, ושלילת זכות יסוד לבריאות לחוד. כל הפרה של חובה זו עלולה להוות עילה לעתירת אסיר ולהתערבות שיפוטית, בדגש על עקרון העדיפות לטיפול במצבי חירום רפואיים.

מרפאה כללית ומרפאת שיניים

בכל בית סוהר פועלת מרפאה כללית המצוידת במכשור בסיסי ובצוות רפואי הכולל רופאים, אחיות, וחובשים. תפקידה של המרפאה הכללית הוא להעניק טיפול רפואי ראשוני, לבצע בדיקות שגרתיות, להעניק עזרה ראשונה במקרה חירום, ולפקח על מצבם הבריאותי הכללי של האסירים. פקנ"צ 04.42.00 מפרטת את אופן הפעלת המרפאה ואת אחריות הצוות הרפואי. בנוסף, קיימת דרישה לספק שירותי רפואת שיניים בסיסיים, בין אם באמצעות מרפאת שיניים בתוך הכלא או באמצעות הסעה למרפאת שיניים חיצונית. שירותי רפואת השיניים נועדו לטפל במצבי חירום דנטליים, במכאובים חריפים, ולספק טיפולים הכרחיים לשמירה על בריאות הפה והשיניים, בהתאם לסטנדרטים המקובלים.

הגישה למרפאה הכללית ולטיפול שיניים מתבצעת בדרך כלל באמצעות הגשת בקשה לרופא או לאח במתקן. מקרים דחופים מטופלים באופן מיידי. חשוב לזכור כי המשאבים במתקני הכליאה מוגבלים, ועל כן לעיתים קרובות קיימת רשימת המתנה לבדיקות לא דחופות. במקרים של כאבים עזים, פציעות, או כל מצב רפואי המוגדר כדחוף, יש להעניק טיפול ללא דיחוי. איחור בלתי סביר במתן טיפול רפואי בסיסי, או סירוב בלתי מנומק להפניה למרפאה, עשוי להוות עילה להגשת תלונה לפיקוח הרפואי של שב"ס או אף לעתירת אסיר נגד שירות בתי הסוהר.

בדיקת רופא והפניה למומחה

לאסיר עומדת הזכות להיבדק על ידי רופא במועד סביר עם הגיעו לכלא, ובכל פעם שיחוש ברע או יבקש זאת. רופא הכלא, לאחר בדיקה ראשונית, הוא הסמכות לקבוע את הצורך בבדיקות נוספות, מעבדה, הדמיה, או הפניה לרופא מומחה. פקנ"צ 04.42.06 עוסקת באופן הפניית אסירים לרופאים מומחים. ההחלטה על הפניה למומחה תתקבל על בסיס שיקול דעת רפואי מקצועי, תוך התחשבות במצבו הרפואי של האסיר, ההיסטוריה הרפואית שלו, ותוצאות הבדיקה הראשונית. במקרים בהם קיים ספק או צורך בחוות דעת נוספת, על רופא הכלא לשקול בחיוב הפניית האסיר לבדיקת מומחה מחוץ למתקן הכליאה.

על אף העובדה כי מערכת הבריאות בשב"ס אינה זהה למערכת הבריאות האזרחית, על שב"ס לספק לאסיר טיפול רפואי ברמה סבירה ומקובלת, הדומה ככל הניתן לזה הניתן לאזרח מחוצה לו. אין צורך להגיע למצב של סכנת חיים כדי שהאסיר יהיה זכאי להפניה למומחה. די בכך שמצבו הרפואי מצדיק זאת מבחינה קלינית. עיכובים בלתי סבירים בהפניה למומחה, או סירוב לא מנומק להפניה כזו, עלולים להוות פגיעה בזכויות האסיר ואף להביא להידרדרות במצבו הרפואי, ובמקרים אלו קיימת עילת תביעה או עתירה נגד שירות בתי הסוהר.

טיפול מחוץ לבית הסוהר

במקרים בהם לא ניתן להעניק את הטיפול הרפואי הנדרש במסגרת מרפאת הכלא, או כאשר נדרשת בדיקה של מומחה שאינו מגיע למתקן, אסיר זכאי לקבל טיפול רפואי מחוץ לבית הסוהר. זה כולל ביקורים אצל רופאים מומחים, בדיקות אבחנתיות בבתי חולים או במרפאות חוץ (כגון CT, MRI, בדיקות מעבדה מיוחדות), טיפולים פיזיותרפיים, ריפוי בעיסוק, ובמקרי חירום - אשפוז בבית חולים אזרחי. פקנ"צ 04.42.06 מתווה את הנהלים להוצאת אסירים לטיפולים רפואיים מחוץ לכתלי הכלא, כולל ליווי על ידי אנשי שב"ס והיבטי אבטחה. ההחלטה על הוצאה לטיפול חיצוני נתונה לשיקול דעת רופא הכלא ובאישור מפקד בית הסוהר.

גם במקרים של טיפול מחוץ לבית הסוהר, חובה על שב"ס לוודא כי הטיפול ניתן בעיתוי סביר ולאחר מכן כי מתקיים מעקב רפואי הולם. עיכובים לא מוסברים בקבלת תורים למומחים או בביצוע בדיקות, עלולים להוות עילה להתערבות משפטית. במקרים דחופים, בהם בריאותו של האסיר נתונה בסכנה, יש להוציאו לטיפול מחוץ לכלא באופן מיידי, ללא דיחוי. על אף הקושי הלוגיסטי והביטחוני הכרוך בהוצאת אסירים, שיקולים רפואיים גוברים על שיקולים אחרים כאשר מדובר בסכנה ממשית לבריאות או לחיים, והדבר מעוגן בפסיקה ענפה של בתי המשפט לעניינים מנהליים.

תרופות, מעקב ורצף טיפולי

לאסיר הזכות לקבל את כל התרופות הנדרשות למצבו הרפואי, בהתאם למרשם רופא. שב"ס מחויב לספק תרופות אלו באופן סדיר וברציפות, כמפורט בפקנ"צ 04.42.05, ולוודא שהאסיר נוטל אותן כנדרש. אסור לשב"ס למנוע תרופות מאסירים ללא סיבה רפואית מוצדקת, וגם אז, יש למצוא להן תחליף הולם. במקרים של אסירים הסובלים ממחלות כרוניות או זקוקים למעקב רפואי קבוע (כמו סוכרת, מחלות לב, מחלות נפש), קיימת חובה על שב"ס להבטיח את רצף הטיפול הרפואי, כולל בדיקות תקופתיות, התאמת מינוני תרופות, וביקורי רופא מומחה במידת הצורך.

מעבר לאספקת תרופות, שב"ס אחראי על יצירת רצף טיפולי בין הכלא לבין הקהילה. כאשר אסיר נכנס לכלא, יש לוודא העברת תיקו הרפואי ונתוניו לידי המרפאה בבית הסוהר. עם שחרורו, יש לדאוג להעברת סיכום אשפוז או סיכום טיפול לידי המרפאה הקולטת מחוץ לכלא, ולספק לאסיר מרשמים לתקופה סבירה שתאפשר לו להמשיך את הטיפול מחוץ לכותלי בית הסוהר. הפרת עקרון רצף הטיפול עלולה לגרום להידרדרות במצבו הרפואי של האסיר, ולהוות עילה לעתירה משפטית. היבט זה חשוב במיוחד לנוכח מעברי אסירים בין מתקנים וכן בעת שחרורם.

סודיות רפואית

ככל אדם, גם אסיר זכאי לשמירה על סודיות רפואית מלאה, כמפורט בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996, ובפקנ"צ 04.42.02. המשמעות היא שמידע רפואי על האסיר ייחשף אך ורק לצוות הרפואי המטפל בו, וכן לגורמים אחרים שמוסמכים לכך על פי דין, או בכפוף להסכמה מפורשת של האסיר. אסור לאנשי סגל שב"ס שאינם רופאים או אחיות לעיין בתיקים רפואיים או לדון בפרטים רפואיים של אסירים, למעט מקרים חריגים הקבועים בחוק (למשל, כאשר קיימת סכנה מיידית לאסיר עצמו או לאחרים, או בהוראת בית משפט).

הפרת סודיות רפואית עלולה להוביל לא רק לפיצוי כספי לאסיר, אלא גם להליכים משמעתיים ואף פליליים נגד הפוגעים. חשוב שהאסיר יהיה מודע לזכותו זו ויוכל להתלונן במקרה של הפרה. סודיות רפואית תורמת לבניית אמון בין האסיר לצוות הרפואי, ומבטיחה שהאסיר ירגיש בטוח לחשוף את כל המידע הרפואי הרלוונטי לצורך קבלת הטיפול הטוב ביותר. זכות זו נבחנה רבות בפסיקה, ובית המשפט מקפיד על שמירתה גם בתנאי כליאה.

תיעוד פניות ומסמכים רפואיים

כל פנייה של אסיר לטיפול רפואי, בדיקה, הפניה, קבלת תרופות או כל פעולה רפואית אחרת, חייבת להיות מתועדת כנדרש בתיק הרפואי האישי שלו. תיעוד זה כולל את תאריך הפנייה, תלונות האסיר, ממצאי הבדיקה, אבחנה, תוכנית טיפול, מרשמים שהונפקו, והפניות לרופאי מומחים או לבתי חולים. פקנ"צ 04.42.02 עוסקת בחובה לנהל רישום רפואי מדויק ומלא. תיעוד מסודר הוא חיוני לא רק לשם רצף טיפולי תקין, אלא גם כאמצעי הגנה הן של האסיר והן של הצוות הרפואי במקרה של מחלוקת או תלונה.

לאסיר זכות לעיין בתיקו הרפואי ולקבל ממנו העתקים, בכפוף להוראות חוק זכויות החולה. זכות זו מאפשרת לו לפקח על הטיפול הניתן לו ולוודא כי כל הנתונים הרפואיים נכונים ומעודכנים. במקרה של חשש לאי סדרים בתיעוד, או במקרה של סירוב שב"ס למסור עותקים, ניתן לפנות לעורך דין לקבלת סיוע. תיעוד לקוי או חסר עלול לשמש כראיה נגד שב"ס במקרה של תביעה משפטית בגין רשלנות רפואית או אי מתן טיפול הולם.

מה עושים בעיכוב או סירוב

כאשר אסיר נתקל בעיכוב בלתי סביר במתן טיפול רפואי, או כשהוא נתקל בסירוב לקבלת טיפול חיוני, עליו לפעול בצעדים הבאים: ראשית, יש להגיש בקשה כתובה ומפורטת להנהלת בית הסוהר ולמנהל המרפאה, תוך פירוט הבעיה הרפואית והטיפול הנדרש וציון לוחות הזמנים שעברו. שנית, מומלץ לפנות לנציג ציבור בבית הסוהר (אם קיים), לנציג עמותות סיוע לאסירים, או לבני משפחה שיפנו לעורך דין. פקנ"צ 04.09.00 ("טיפול בתלונות ובקשות אסירים") מפרטת את הליכי הגשת התלונות. חשוב לתעד כל פנייה ותשובה (או היעדר תשובה) בעניין הגשת התלונה.

במידה והפניות הפנימיות אינו מועילות, הצעד הבא הוא פנייה לעורך דין המתמחה בזכויות אסירים. עורך הדין יכול לפנות באופן רשמי לשב"ס, לדרוש את הטיפול, ובמידת הצורך, להגיש עתירת אסיר דחופה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים. עתירה זו תבקש להורות לשב"ס לספק את הטיפול הרפואי הנדרש. חשוב לפעול במהירות, במיוחד במקרים רפואיים דחופים, על מנת למנוע הידרדרות במצב האסיר או נזקים בלתי הפיכים.

עתירה רפואית דחופה

במקרים בהם קיים חשש ממשי לפגיעה חמורה בבריאותו של האסיר, או במקרים בהם קיים סיכון ממשי לחייו כתוצאה מעיכוב או סירוב במתן טיפול רפואי, ניתן להגיש עתירת אסיר רפואית דחופה לבית המשפט המחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, בהתאם לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000. עתירה זו מאפשרת לבית המשפט להתערב באופן מיידי ולהורות לשב"ס לספק את הטיפול הרפואי הנדרש, ובמקרים מסוימים, אף לנקוט בצעדים זמניים עד להכרעה סופית. הדחיפות בקיום הדיון תלויה, כמובן, במידת הדחיפות הרפואית של המקרה.

להגשת עתירה דחופה נדרשת עבודה משפטית מקצועית וממוקדת, הכוללת איסוף מסמכים רפואיים, תצהירים, וניסוח העתירה באופן המדגיש את הדחיפות והסכנה. בית המשפט בוחן במקרים אלו את עמדתו הרפואית של שב"ס אל מול חוות דעת רפואיות חיצוניות (לרוב, מטעמו של האסיר), ושוקל את מאזן הנוחות והסכנות הטמונות בעיכוב הטיפול. פסיקת בתי המשפט במקרים רבים מדגישה את עקרון כיבוד כבוד האדם ואת חובתה של המדינה לדאוג לבריאות אסירים, גם במחיר של אילוצים ביטחוניים ולוגיסטיים, במיוחד במקרי חירום רפואיים.